<h1>מגן אבות להמאירי — הענין השישי</h1>
<h2>דף קלט.</h2>
נהגו ג"כ בכל גלילותינו במת ביום טוב ראשון שאע"פ שהקבורה נעשית ע"י עממין, הוצאתו מיהא וטלטולו לצורך רחיצתו והנחתו במטה וגניזתו לקבר, הכל נעשה ע"י ישראל בלי שום פקפוק, ואין יד גוי כלל באמצע אלא בחפירת הקבר ובחזרת העפר שנגנז המת בקבר. וראו אותם התלמידים שהוזכרו וצווחו הרבה וערערו בדבר עד שספנו עלי לומר היאך אתה נוהג בדבר זה, והרי סתם אמרו (ביצה דף ו' וכ"ב.) מת ביום טוב ראשון יתעסק[ו] בו עממין, ויתעסקו בו דרך כלל הוא נאמר, לא שנא בקבורה לא שנא הוצאה וטלטול.
נמתי להם עכ"פ שמועה זו לא דברה אלא על חפירת הקבר שהוא איסור תורה, הא הוצאה וטלטול אינם אלא איסור חכמים ומותר לגמרי מדין כבוד הבריות, עד שראיתים חוככים לומר שאין דין כבוד הבריות נאמר אלא לכבוד החיים אבל לכבוד מתים לא, וההוא [שכבא] דהוה בדרוקרת דשריוה לאפוקי לכרמלית כדאיתא במסכת שבת (צ"ד:) משום שלא יסריח הוא ולכבוד החיים שבבית, עד דאפיקתיה מאינהו (יבמות ס':) מדין מת מצוה דלא כבוד החיים הוא ושרי, דכבוד הבריות סתמא אתמר לא שנא במתים ולא שנא חיים. ושמועת דמת ביו"ט ראשון גופה מוכחא דאחפירא דוקא איתמר, דקאמר עלה (ביצה ו'.) והאידנא דאיכא חבר[י] חיישינן, ופרושו פרסיים שהיו [כופין] את ישראל בעשיית מלאכתם והיו נשמטים מהם בימים טובים מצד האיסור, ואם יראו אותם חופרים בקרקע יהיו כופים אותם לשאר מלאכות אל[מ]א אחפירה דהיא עבודת קרקע קאי.
וכן בשלישי לסנהדרין (סנהדרין כ"ו:) אמרו הנהו קבוראי דקבור מתיא ביו"ט ראשון שמתינהו רב פפא ולא איירי אטלטול להוצאה כלל שכל אלו בכלל נושאי המטה הם נכללים לא בדין קבוראי, ולא נקראו קברים אלא אותם שחופרים את הקבר. למדת שהשמועה מוכחת שלא נאמרה אלא בחפירה. ואע"ג דסתמא אתמרא יתעסקו בו ונראה לומר דיתעסקו לכל דבר משמע, אין זה כלום, שלא ראו עצמם צריכים להתירה אלא במה שאין כבוד הבריות דוחה אותו, כלומר יתעסקו בו עממים במה שהוא איסור תורה ואין כבוד הבריות דוחהו. והראיה שהרי ביום טוב שני אמרו יתעסקו בו ישראל והוצרכו לתלות הטעם משום דכחול שויוה רבנן (ביצה ו'.), וטעם זה לא הוצרכו אלא לאיסור תורה ודקאמ' (שם) אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, כלומר אע"פ שהוא איסור תורה ושאין צרך בכך ולא הוצרך לומר אפי' חפירה דשמעתא גופה בהכי מיירי, ויתעסקו בו עממין דוקא אקבורא. ואף מדברי הרב רבינו משה אתה למד כן, שהוא ז"ל כתב (הלכ' יו"ט פ"א הכ"ג) מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין וביו"ט שני יתעסקו בו ישראל, כלומ' דיתעסקו ישראל ביו"ט שני קאי אכלהו מילי, ויתעסקו עממין דיומא קמא דוקא אקבורה, לינח רוחיה דהכין אתגלי ליה דא0תון אַתון ומפלגין, וברור לן מילתא שפיר אגב אורחיה.
אף הם חזרו וצווחו שהרב הנזכר כתב שכל העושה כן טועה, והראו לי לשונו באחד מחבוריו דקאמר ויש אומרים שלא הוצרכו עממים אלא לקבורה ולתפירת בגדים וכיוצא בהם מאבות מלאכות אבל טלטולו שרי ע"י ישראל, ולפי דעתי טעו בו בהוצאה טעו בטלטול וכו'. וחזרו וצווחו איך אתה נוהג קולא במה שהרב אומר שכל העושה כן טועה.
נמתי להם סבורים אתם להשביע את הארי בקומץ ולמלא את הבור בקרטוב, שואל אני לכם לדופן מה אתון בה, ואף הם השיבו שהם מתירין אותה במוחלט. נמתי להם וכן הדין, אלא היאך אתם אוכלים והרי רבינו יעקב כתב שכל המתירה אינו אלא טועה גמור, ומאכיל טריפות בישראל, אלא בני באו ואומר לכם אין לדחות תורה וראיה, בשיחה חזקה של תלמיד חכם או במילתא יתירתא, עביד צורבא מרבנן דגזים ואוריתא מרתחא ליה (תענית ד'.), והאמת אינו נרתע לאחוריו אלא עומד לו במקומו, כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. אלא הביאו לי ראיה על דברי הרב. חזרו ואמרו שהרב אומר שההוצאה איסור והרי הוא כהוצאות אבנים דלא אמרי' בהו מתוך שהותרה וכו' דלא [שייך] מתוך אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש דומה לאכילה. והביאו ראיה משמועה שבראשון של כתובות (כתובות ז'.) מהו לבעול בתחלה בשבת ושרו ליה בסוגיא כיום טוב מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו', ואע"ג דלענין פסקא אף בשבת שרי, מ"מ הסוגיא אתמרא הכי, ומקשו עלה אי הכי לישתרו במוגמר דמתוך שהותרה הבערה לצורך וכו', ותירץ לכל נפש דבר השוה לכל נפש וכו', אלמא דוקא אמרינן מתוך בהנאה דצורך אוכל נפש והנאה דגופו ממש ודומיא דאכילה, אבל היכא דליכא דומיא דאוכל נפש הרי הוא כהוצאת אבנים ופחות מהן. והראו לי דברי הרב שכך הם עד שגזר הרב אח"ז ואמר כבר בטל טעמם בדין מתוך.
נמתי להם מאן יהיב לן מעפריה דרב ומלינן עיינין (חולין ס"ח.) ואלו מעצמי באתי לחלוק, חלילה וחס, אלא שהייתי כובש פני בקרקע ומחזיק עצמי כנמלה אצל הארי, אלא שמכל מקום איני אלא כמחזיק בדברי הרבנים הגדולים שהיו בינותינו, ונהגו מעולם כמנהג זה, ושליחותא דידהו קא עבידנא, ומטיבותא דידהו אמינא מילתא, גברא חזינא ראיה לא חזינא, אדרבה אני תמיה על הרב היאך אמרה, והרי לבית הלל כל צורך מצוה מותר לכתחלה אע"פ שאין בהם הנאה, כגון קטן, לולב וספר תורה, וכן הדין בכל דבר הצריך לו לאיזה תשמיש. והרי מפתח לשמירת מה שבתוכו אע"פ שאין שם אוכלין מותר להביאה לכתחלה, וכן הדין בקטן להביאו לאמו או למניקתו אף שלא לצורך אכילה, וכן הוצאת אבנים מקורזלות, והרי אמרו רב שרא לאפוקי אתתיה משום דבעיתא, וכבר הארכנו בזה בדינין אלו בראשון של יו"ט, וכל שכן זו שיש זלזול בה[ו]צאתו וטלטלו ע"י עממין שסרך צורך מצוה הוא, אע"פ שאין כאן מצוה גמורה. ואין ספק שכבוד הבריות דוחהו, וא"כ לא בטלה הסברא ולא הטעם, וכבוד הרב במקומו מונח.
אף הם חזרו ובאו באיסור זה שמא מתוך כך יבואו לידי קבורה, ואין זה כלום, שאם כונתם לומר שמתוך ההוצאה יבואו לידי גניזה, הרי התרנו, (ו)אף הגניזה [ו]אף היא בכלל הטלטול היא, ואם כונתם לומר שיבואו לידי החפירה, אין זה חששא, שאין טועין בין אבות מלאכות לאיסורי סופרים, וכ"ש במקום שרבים מצוים, וכן אומרים בשם הרב שההוצאה צורך [קבורה] היא והתחל[ת]ה, ואיני מבין שמכל מקום כל שאין בו איסור תורה כבוד הבריות דוחהו. וחזרו ואמרו שאין כאן כבוד הבריות הואיל וסופו ליקבר ע"י עממין, ואם על הגניזה הם אומרין כן הרי עליה אנו דנין, ואף הגניזה הותרה לנו, ואם מפני החפירה והחזרת העפר שבסוף, מ"מ אלו אין בהם נגיעה בגופו של מת, אבל הוצאה וטלטול ורחיצה יש בהם נגיעה בגופו, והרי זה זלזולו. ואף בדבריהם ראיתי שלא אסרו ברחיצה ולא הזכירוה בדבריהם כלל, איני יודע מה הם אומרים בה, ואם מתירין יתירו, מיהא הגניזה שאף היא אין בה אלא טלטול, ואם אוסרין ומרחיצין ע"י עממין, רחמנא ליצלן.
חזרו ומצאו שהרב רבי אברהם ז"ל הֵלין אחד מן החכמים לכבודו עד יום טוב שני כדי שיתעסקו בו ישראל, ואלו היו יכולים ישראל לטלטלו ולהוציאו, כל כך למה. אלא שנראה שמצד שאף הוצאתו וטלטולו נאסרו, ע"כ חשש לכבודו והלינו.
נמתי להם, הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, כל עצמנו להעמיד מנהגות שלנו וכל חביריו אנו מכונים, ואתם באים עלינו בכלי זינם, אלא הוו יודעים שזו כבר קבלנוה וכתבתיה בחבורינו ונודע לנו מצד קבלתינו. ואף הרב מורי שהיה מתלמידי תלמידיו, העיד לנו בו בשם רבותנו, שהיה שם בשעת המעשה שאדם גדול ומסויים היה, ולא רצה שיתעסקו אף בחפירת קברו אלא ישראל, אבל חכמי דורו נסתפקו בהוראתו וערערו עליו, ומהם שחשבו שכונת הרב לאסור קבורת עממים אלא באישתהו, וערערו עליו. ומה שערערו עליו הוא שהיו סוברים עליו שנטה לדברי רבינו שלמה ז"ל שכתב שלא פסקנו דאפי' לא אישתהי לא משהיינן ליה אלא ביו"ט שני ולהעסק בו ישראל, הא ליום ראשון ולעממין כל דלא אישתהי משהינן ליה, וכדכתבה הרב בפ' תולין, (שבת קל"ט.) (והוצאה) מההיא דבני בשכר דאסרו להו אף בעממין, ואקשו (שם בגמרא) מעובדא דהוה במעון ביום טוב הסמוך לשבת [ולא ידענא] אי מלפניה אי מלאחריה, ואמר ר' יוחנן יתעסקו בו עממין. עד דתריץ לההיא דבני בשכר מפני שאינן בני תורה, ואלמא דוקא שריא ר' יוחנן בעממין ביום טוב הסמוך לשבת, דאי מלפניה כבר נשתהא, ואי לאחריה איכא חשש אישתהויי, והא ודאי ליתא, דהכא סתמא קאמר יתעסקו בו עממין, ודין שהייה לא נזכר אלא ביום טוב שני, וכדקא מהדר רב אשי עלה יו"ט שני כחול שויוה וכו', ובכלהו אמרינן אפי' לא אישתהי לא משהינן ליה, לא שנא יומא קמא ולעממים, לא שנא בתרא ולישראל, ואם איתא דמר זוטרא איומא קמא קאי, הוה ליה לרב אשי לתרוצי דביום שני מיהא אע"ג דלא אשתהי הא בקמא [דוקא היכא דאשתהי], אלא עובדא דמעון עובדא הכי הוה. ומהם שהיו סוברים עליו כמו שהיה, שלכבודו הלינו שלא יתעסקו בו עממין אף בחפירת קברו, וערערו לומר שאין לכוון מלאכה ליום טוב שני, ונוח היה להם ליקבר ע"י עממין בראשון, משיגרום לעצמינו אב מלאכה בשני, ועוד שהרי אין סרך כבוד לחפירת הקבר הואיל והוצאתו וטלטולו אף בראשון מותרת ע"י ישראל, הא מ"מ לא (חשדו) [חשש] אדם לאיסור טלטול והוצאה כלל.
סוף דבר לא נשארה להם טענה אלא שאין להתריס לעשות כנגד הרב במה שכתב אסורו מפורש להדיא, ונמתי להם אוקי גברא בהדי גברא. והראיתי להם לשון רבינו משה ז"ל כמו שכתבנוהו למעלה, וכן הראיתי להם שהרב הגדול ר' אשר כתב בהדיא בקונדריס החילוקין שבין יו"ט ראשון לשני דברים שזה נסחן. ולא עוד אלא שחַבנו להקל אף לחזרת העפר. וכתבו בלשון זה, הוצאת המת וקבורתו, ר"ל גניזה לקבר וחזרת העפר לכסותו נראה שמותרת ע"י ישראל אף ביום ראשון, הואיל ואין באלו איסור תורה וכר' שמעון דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואף לדעת הפוסקים כר' יהודה בהוצאה מיהא שארי, זהו לשונו. אלא שהחזרת העפר מיהא נ"ל שהיא קולה יתירה [וכן] סתימת גומות, וראוי לאסור שאף לר' שמעון פטור הוא דקאמר הא לכתחלה אסור, הא באחריני מיהא אין פקפוק בהיתרן. ואף הרב בעל המכתם כתב, הוצאת המת על הכתף ביו"ט ראשון כבר פשט המנהג בהיתר, מדין מתוך שהותרה וכו' הואיל ואיכא צורך יו"ט או צורך מצוה, וכן רחיצתו אף בחמין במתוך שהותרה הבערה וכו', שאף הרחיצה צורך מצוה הוא לנקותו ולטהרו ולחבבו על נושאיו. והרב ר' יוסף בר גרשום כתב בחדושי יו"ט שלו בנוסח זה. קיימא לן דכל עבודת קרקע נאסרה ביו"ט והיינו דאמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין כלומר בחפירת קברו, דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (ברכות י"ט:) בלאו דלא תסור והילכך מותר לומר לגוי לך חפור, אבל הוצאתו וטלטולו ע"י ישראל מותרת דלא גרע מהוצאות כלים לבית הלל שלא לצורך אכילה ולא דמי להוצאות אבנים, דלית בהו שום צורך, ואם מחמה לצל מותר ע"י ככר או תינוק אף בשבת (שבת קמ"א) כ"ש ביו"ט ולצורך קבורה אף [בלא] ככר או תינוק, שהוצאת המת הוא צורך גדול וכבוד הבריות, ומה שצוה הרב הגדול להלין את המת לכבודו מי"ט ראשון לשני, לא שתאסר הוצאתו וטלטולו, אלא שאדם גדול בתורה היה, ולא רצה שיתעסקו עממין אף בחפירת קברו, מפני שאין זה כבוד המת במקומות הללו, ואעפ"כ דבר גדול עשה, שמוטב היה לדחות שבות ביום ראשון מעשיית אב מלאכה ביו"ט שני אחר שמת בראשון, אלא שלדעת הרב כיון דיו"ט שני כחול שויוה רבנן, אדרבה נוח להתיר בו כל מלאכה בשני בהיתר שבות שבראשון, אע"פ שמת בראשון, ויש מתירין ההוצאה והטלטול, אלא שמצריכין בו ככר או תינוק, ואין נראה כן, עכ"ל.
והרב ר' שמואל בר מרדכי ז"ל כתב בחבור איסור והיתר שלו בנוסח הזה. מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בקבורתו אבל הוצאתו וטלטולו מותר ע"י ישראל הואיל ואיסור סופרים הוא משום כבוד הבריות לא אסרו ע"כ. ובחדושי הרב ר' (משה) [שלמה] בר' אברהם מן ההר כתב בנוסח זה. מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, יש מפרשים לכל דבר ואף בהוצאתו וטלטולו, ולא ידענו מהיכן יצא להם כן דטלטול אף מחמה לצל מותר אף בשבת כ"ש ביו"ט לצורך קבורה בלא ככר, ואע"פ שיש מצריכים לככר אינו כלום וכן ההוצאה מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך כבית הלל, וכן כתב הרב ר' אשר עכ"ל. וכן כת[ו]ב ברוב החדושין שבכל הארצות הללו והדברים ברורים, ושאר דברים שבדינין אלו וקצת מחלוקת שבעניני שמועה זו לקצת מפרשים קדומים, כבר כתבנו הכל בפרושינו ובחברנו הגדול. אלא שאין הכונה עכשיו אלא באותם הדברים שאותם התלמידים חלוקים בהם עלינו מצד קבלתם, אלא שאף אחר הדברים שהוזכרו חוזרים ומערערים שמכל מקום ראוי לנו להחמיר בכל מקום שמצינו גדולי עולם חלוקים בו.
נמתי להם במה דברים אמורים בזמן שהשנים כתקונן וישראל שרויים בבטחה, אבל עכשיו בעונותינו נתפשט הגלות הרבה ורבו הצרות, ובארצות הללו אין לנו עממין שתהא ידינו שולטת עליהם להביא את המתים שלנו לעיני כל שכניהם, ודי לנו כשנמצא מהם לחפור את הקבר שמקום חפירתו חוץ לעיר ונתעלם מן העין. וא"ת להוליכו על החמור, אהה והאיך. הלקיים על עצמנו קבורת חמור יקבר (ירמיה כ"ב י"ט).
ומה שאתם עושים סעד שראוי להחמיר בכל מקום שגדולי עולם מחמירים, אף אני אומר הרי צרתך בבבל (הוריות י"א:) שא"כ אף אתה תצטרך להחמיר שלא לקברו בשני אלא ע"י עממין, שהרי רב אחא כתבה כן בהדיא בשאלתות שלו, דכל דאיכא עממין אף בשני לא יקבר ע"י ישראל אלא ע"י עממין, ולא אמרו יתעסקו בו עממין אלא היכא דליכא ישראל מה שאין כן בראשון דהתם ליכא עממין אין קוברין אותו ישראל. ואף ר"ת ז"ל אוסר שלא יתעסקו בו ישראל כלל אף בשני, ומדאמרינן בשבת פרק תולין שלח להו רב מנשה לבני בשכר מיתא לא יתעסקון ביה לא ביו"ט ראשון ולא בי"ט שני, ומסיק טעמא לפי שאינן בני תורה, ועשאנו הרב ז"ל עמי הארץ מק"ו של בני בשכר, כלומר דכ"ש דאנן לאו בני תורה אנן, וכן הרב ר' אשר כתב שלא הותר יו"ט שני ע"י ישראל אלא ביום שהוא ראוי להיות חול כגון בשני של ראש השנה ושל עצרת ושל ימים אחרונים של פסח וסוכות, אבל יו"ט שני של ימים הראשונים שבפסח וסוכות שהיה ראוי להיות חול המועד אסור. וממה שאמרו במס' מועד קטן (ח' ע"ב) שאמרו (שהיו) [שאין] חופרין כוכין וקברות במועד. ואף רבינו שלמה ז"ל כתב במס' שבת דהא דאמר רב אשי דלא בעינן אישתהי דוקא ביו"ט שני אבל בראשון בעינן אשתהי או חשש שישתהא כגון יו"ט הסמוך לשבת. וא"כ כשתצרף את כולם נמצא ענין השמועה בטל לגמרי. אלא כל דבר ודבר נותנים לו מדור לפי כבודו והכרעה לפי ענינו, ואין נושאים פנים לא לחכם ולא לרב ולא לגאון אלא אומרים לכל אחד ואחד מהם תלי כפי בשמעתך ושלחה ואי לא הרי צרתך בבבל (הוריות י"א:), רב תנא הוא ופליג ורב תנא הוא ופליג (גיטין ל"ח:) וקושטא בדוכתיה קאי, מר נחית ליה מהאי גיסא ומר נחית ליה מהאי גיסא וכולהו אעיקריהו קימא, ומנהגם של אבות תורה היא, וכ"ש בזו, שכל שדברים אלו ע"י עממין הוא קלון גדול וזילותא יתירא, וראוי לעשותם ע"י ישראל. יתכבדו מכובדים קדושי עליון (ברכות ס'.).
